במאמרה "בין רעב להרעבה - למה תמונות מעזה מציתות קווי אנחנו מול הם", ד"ר קרן לוי גנני-סניידר, חוקרת וחברת סגל בחוג לפוליטיקה ותקשורת, מסבירה מדוע ישראלים רבים מגיבים בהגנתיות ולא בחמלה לתמונות קשות מעזה, תוך הסתמכות על מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית. כאשר חברה חיה בסכסוך ממושך, מסבירה ד"ר סניידר, היא מפעילה מנגנוני הגנה רגשיים ותודעתיים המחדדים קווי "אנחנו" מול "הם" - הן כלפי חוץ מול העולם, והן כלפי פנים מול מי שנתפס כמתרחק מהקו הקולקטיבי.
כשתמונות הרעב ממוסגרות כ"הרעבה" עם האשמות על פשעי מלחמה, הן נתפסות לא כקריאה הומניטרית אלא כאיום על הלגיטימיות הישראלית וכחלק ממאבק תודעתי, מה שיוצר חסימה רגשית מתוך מגננה ולא מחוסר לב. תופעה דומה מתרחשת גם בעימותים פנימיים, כמו סערת "מכתב האמנים", שם השיח על חמלה אנושית הופך לעימות פנימי חריף. ד"ר סניידר התראיינה באותו נושא גם בתוכנית "בוקר טוב, ישראל" עם יוליה צודיקס ברדיו "כאן רקע" ושוחחה על הסערות סביב תמונות הרעב מעזה. בהמשך למה שהיא מלמדת בקורס פסיכולוגיה חברתית ופוליטית, ד"ר סניידר השתמשה בהסברים מהפסיכולוגיה הפוליטית כדי להראות שבחברות החיות לאורך זמן בסכסוך מתמשך, הזהות הקולקטיבית הופכת למנגנון הגנה מרכזי – רגשי ותודעתי.
הראיון שודר בעברית וברוסית.
