הגורם האנושי

החוג לתקשורת צילומית מארח תערוכת יחיד של רונן זבולון
צלם סוכנות רויטרס | זוכה פרס פוליצר לשנת 2024 | בוגר החוג לצילום

רונן זבולון מזוהה, ובצדק, עם כמה מן הרגעים הדרמטיים ביותר שנצרבו בזיכרון הישראלי והבינלאומי. אך התערוכה הזאת מבקשת להסיט את המבט מן הכותרת אל מה שנשאר מסביבה: לא אל הפיצוץ בלבד, אלא אל ההמתנה, לא אל הזירה בלבד, אלא אל הבית, הקרון, הכנסייה, הכיתה, השוק והרחוב. דווקא שם מתגלה הכוח העמוק של רונן כצלם. הוא יודע לפעול בלב ההיסטוריה, אבל הוא יודע גם לעצור לרגע את שטף החדשות ולשאול כיצד נראים בני האדם שבתוכן, איך הם עומדים, מביטים, מצטופפים, נוגעים, מתפללים, לומדים, מזיעים, שותקים. כך הצילום אצלו נע מן האקטואלי אל האנושי, מן האירוע אל החברה. 

בצילומים המוצגים כאן, החברה הישראלית אינה מופיעה כיחידה הומוגנית, ואף לא כפסיפס נוח של “שונות”. היא נגלית כרצף של עולמות סמוכים ולעיתים מתנגשים: חרדים וחילונים, ישראלים ופלסטינים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, עולים חדשים ו-ותיקים, בדואים ואנשי מדינה, מאמינים ותיירים, אמנים, סוחרים, ילדים, חיילים ועוברי אורח. רונן לא מספר את הסיפור דרך סיסמה או הקצנה; הוא יוצר מרחב שבו הדברים מתקיימים יחד בתוך אותו שדה ראייה. לפעמים הם נפגשים בפועל, כמו בקרון הרכבת הקלה  ולפעמים הם מופרדים על ידי קירות, זכוכית, חוק, טקס או היסטוריה. אך בכל אחד מן המקרים התצלום מראה שהחברה הישראלית נבנית לא רק מהכרעות גדולות אלא מצורות יומיומיות של קִרבה, חיכוך, סקרנות, חשד, הסתגלות וחיים משותפים למחצה.

אחת התכונות המובהקות במבטו של רונן היא המשיכה אל ספי המרחב. חלונות הרכבת הקלה, תריסי השוק, פינות הכנסייה, אוהלים ובתים, מסכים, רציפים, דלתות ומפות מסלול, כל אלה אינם רק רקע לצילומים, אלא שפה שלמה של התבוננות. הסף אצל רונן הוא מקום שבו אדם נראה תמיד גם מבפנים וגם מבחוץ: נוסעת ברכבת היא גם גוף בתוך קרון וגם דמות בתוך עיר מחולקת; עולת רגל היא גם חלק מקהל עצום וגם יחידה לא ניתנת להחלפה, שוק מחנה יהודה הוא גם מרכז מסחרי יומיומי וגם קיר זיכרון לילי של זהויות, מתחים ואפשרויות. במובן הזה, רונן אינו מצלם רק אנשים, הוא מצלם את התנאים החזותיים של ההיות יחד.

גם כאשר הוא נכנס לעולמות דתיים או קהילתיים מובהקים, רונן נמנע כמעט תמיד מן האקזוטי. בחברה החרדית, למשל, הוא מחפש פחות את “המחזה” ויותר את הכוריאוגרפיה האנושית: הכנות לשבת, תרגול יוגה בבית, צעירה בטקס כפרות, חתונה עצומת ממדים שמתנהלת כריטואל חברתי מורכב של גוף, משמעת, מבט וציפייה. בכנסיית הקבר הוא לא בוחר להדגיש את הפולקלור של העלייה לרגל, אלא את העובדה שבתוך הזרם האינסופי של מאמינים יש לכל אדם יציבה, הליכה, בגד, פנים ודרך אחרת לשאת קדושה. גם ברגעים עתיקים ומסורתיים מאוד, לכן, התצלום נותר בן זמננו: הוא עוסק פחות ב“מסורת” כמופע ויותר באדם הנושא אותה עליו.

כך גם ביחס לצילום אזרחי - חברתי במובהק. בדימויי הבדואים בנגב, מבקשי המקלט בתל אביב והעולים החדשים מצרפת, המדינה אינה נוכחת רק כסמל מופשט; היא מופיעה דרך חומרי החיים עצמם: בית שנהרס, חולצה הקוראת שלא להרוס, שיעור עברית, עבודת ניקיון, פטיסרי, חוף ים, אוהל ולפטופ. זבולון אינו “מקטין” את הסוגיות הפוליטיות אל הפרט, אלא עושה להפך: הוא מראה שהשאלות הגדולות של אזרחות, ריבונות, גבול, קליטה ושייכות נרשמות בראש ובראשונה בחיי היום יום, באופן שבו אדם לומד שפה, מחזיק מסמך, נושא ילד, עובר דרך תחנה, יושב בסלון או מתגורר בשוליה של מפת המדינה. הצילום כאן אינו אילוסטרציה של חברה, הוא אחת הדרכים החזקות ביותר להבין אותה. 

אלה הם, במובן מסוים, “הרגעים האבודים” של רונן: לא מפני שאיש לא ראה אותם, אלא מפני שהמבט הציבורי נוטה לרוץ הלאה, אל האירוע הבא, אל הדרמה הבאה, אל הסיסמה הבאה, והוא עוצר בדיוק במקום שבו התודעה החדשותית ממהרת לעבור. הוא משאיר אותנו מול רגעי הביניים, לא ההכרעה עצמה אלא מה שמקיף אותה; לא רק הכוח, אלא גם הגוף שעליו הוא פועל; לא רק המגזר, אלא גם האדם שבתוכו. לכן “הגורם האנושי” אינו כאן תוספת רכה לצילום עיתונות, אלא לב העשייה. מן הבית החרדי ועד כנסיית הקבר, מן האוהל הבדואי ועד הכיתה בתל אביב, מן התריס בשוק ועד חלון הרכבת, רונן מציע לנו לראות את החברה הישראלית לא דרך ההצהרות שלה, אלא דרך פניה. 

רונן זבולון בוגר החוג לצילום הוא מן הצלמים הישראלים הבולטים שפועלים בו זמנית בשני מישורים: צילום חדשותי מהיר ולעומתו צילום חברתי דוקומנטרי איטי יותר, הנכנס לקהילות, לטקסים, לבתים, למרחבי מעבר ולאזורי חיכוך אזרחיים. זבולון, יליד ירושלים, עבד ב־Zoom 77  בשנים 1996 - 2001, תיעד עבור עיתונים בין לאומיים בראשית שנות האלפיים, ומשנת 2003 הוא צלם צוות של רויטרס בישראל. ברויטרס הוא מגדיר את עצמו כמי שנמשך במיוחד לצד האנושי, לקהילות ולטקסים שונים משלו, התערוכה מדגישה את מחויבותו לחוויית האדם” כמפתח להבנת אירועים היסטוריים. פרס פוליצר שקיבל כחלק מצוות רויטרס ב־2024, לצד זכייתו ב"תמונת השנה" ב"עדות מקומית" ב־2016, ממחישים עד כמה הוא נע בין היסטוריה מתפרצת לבין קרבה אנושית. 

אוצרים: יורם רשף וקובי אוחיון | החוג לתקשורת צילומית | המרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים

פתיחת התערוכה: 16.06.26 שעה 18:30 בניין הלמסלי, הנביאים 39 ירושלים, אוצרות: יורם רשף | קובי אוחיון