תמלול פרק 2- גישת הLPAA
הפודקאסט "מדברים אפזיה" מרחיב את נקודות המבט על שיקום והתמודדות עם אפזיה לאורך החיים באמצעות ראיונות עם מומחים ואנשים עם אפזיה ובני משפחותיהם.
ברוכים הבאים לפודקאסט מדברים אפזיה, הפודקאסט הראשון בעברית שעוסק כולו באפזיה.
בכל פרק נראיין מומחים בתחום השיקום ואנשים עם אפזיה ובני משפחותיהם על מנת להרחיב את נקודות המבט על שיקום והתמודדות עם אפזיה לאורך החיים.
אנשים עם אפזיה שמאזינים לנו, ניתן להקשיב לפודקאסט בקצב איטי יותר ולעקוב אחר הכתוביות בספוטיפיי או לקרוא סיכום שיופיע באתר של מרכז אדלר לאפזיה.
א: אני אורי שי קסלסי ואיתי מאחורי הקלעים חן קרניאל אוסטר, שתינו קלינאיות תקשורת במרכז אדלר לאפזיה ובחוג להפרעות בתקשורת במרכז האקדמי הרב תחומי בירושלים.
פרק זה, השני בסדרה, נתחיל לדבר בעצם על טיפול באפזיה לאורך החיים.
אה ולשם כך אנחנו שמחות לארח שוב את דפנה אולניק, קלינאית תקשורת בכירה, מנהלת מרכז אדלר לאפזיה והמקימה שלו למעשה. אה שלום דפנה.
ד:שלום.
א: אז ככה, את תעודת הזהות המפוארת שלך מי שרוצה לשמוע יכול לשמוע בפרק הראשון.
רציתי ככה לשאול אותך, בתור אשת מקצוע מאוד מנוסה וותיקה, מה הגישה הטיפולית באפזיה שאת מאמינה בה?
ד:תודה על השאלה.
ממ אני אני מזכירה למי שלא שמע את הפרק הקודם שבאמת הדרך שלי עם האפזיה היא דרך מאוד ארוכה.
התחלתי לעבוד בבית חולים ואחר כך הגעתי למרכז אדלר לאפזיה והרבה דברים קרו בדרך.
אני חושבת שהדבר הכי משמעותי בשבילי היה תמיד לראות את האדם עם האפזיה. והיו רגעים שהתמקדתי ורציתי רק לתקן את כל החלקים של השפה שנפגעה ו ואז תמיד או אני, או האדם עם האפזיה עצמו הזכיר לי שיש שמה עוד מישהו שם, מעבר לדיבור שלו ולשפה שלו.
אז זה הדבר שמוביל אותי.
הגישה שאני הולכת איתה ב-20 שנה האחרונות והתפתחה בשנת 2000 נקראת גישת ההשתתפות בחיים לטיפול באפזיה.
אאפשר להגיד את זה בצורה מקצועית כ-LPAA או כ-Life Participation Approach to Aphasia
פעם קראו לה הגישה הסוציאלית לטיפול באפזיה, הפסיכו-סוציאלית, אבל המילה המרכזית פה היא המילה השתתפות.
בעצם אני רואה בתפקיד של קלינאי התקשורת לאפשר לבן אדם עם האפזיה בכל שלב של הפגיעה שלו להיות שותף בתקשורת סביבו, עד כמה שהוא יכול. עכשיו, הגישה הזאת מתייחסת לארבעה תחומים או ארבעה מעגלים שכל ארבעת המעגלים האלה משפיעים על איכות החיים של האדם עם האפזיה ועל היכולת שלו לתפקד, היכולת התפקודית שלו.
אז המעגל הראשון שנדבר עליו הוא המעגל של הלקות.
כשאני מדברת על הלקות, אני מדברת על הלקות השפתית והלקות התקשורתית.
עכשיו, אמרנו שמבחינת השפה יש ארבעה ערוצים שנפגעים במקרה של אפזיה: הדיבור, ההבנה של הדיבור, הקריאה והכתיבה.
אז אני קודם כל אתבונן בכל אחד מהערוצים האלה מה מה נפגע, אוקיי? איזה יכולות נפגעו ובמקביל אני כל הזמן אסתכל גם מה היכולות השמורות.
אז יש לנו בעצם את ארבעת התחומים האלה ,אני אתבונן מה קורה ברמת מילה ומה קורה ברמת משפט ומה קורה ברמת שיח או ברמה של השפה ואני אתבונן גם מה קורה מבחינת היכולות התקשורתיות של האדם, האם הוא יוזם תקשורת, האם הוא נמנע מתקשורת.
זה מעגל אחד.
ואני רוצה להדגיש עוד פעם שבמעגל של הלקות אני מסתכלת מה הוא יכול וגם מה הוא לא יכול.
ושמה אה ושמה אני בונה טיפול.
א:אוקיי, אולי לשם הבהירות של הדברים, אולי ניתן איזושהי דוגמה למעגל הזה?
לאדם עם אה קושי ברמת הלקות.
ד: אוקיי, אז אתן דוגמה שאולי גם נתתי בפרק הראשון אבל אני לא בטוחה.
אם יש לבן אדם קושי לשלוף מילים אז אני אנסה לבדוק קודם כל מה המקור של הקושי, למה קשה לו לשלוף מילים.
אנחנו יודעים שלא מדובר בבעיה בזיכרון, הוא לא- לא זוכר את המילים האלה, מדובר בבעיה שפתית.
אז האם קשה לו לשלוף מילה כי יש לו בעיה לארגן את סדר האותיות שלה, האם יש לו קשה לו לשלוף מילה בגלל שהוא לא מצליח להגיע לשדה הסמנטי של המילים.
אה באמת אפשר לדבר על זה הרבה, אבל אני אבדוק, יש לי כלים לבדוק מה המקור לקושי שלו בשליפה ואז לעשות תרגילים ותרגול אינטנסיבי של הקושי הזה. והתרגול הזה יהיה ברמת מילה, אחר כך נעשה את זה ברמת משפט, אחר כך ברמת שיח ונראה איך אפשר באמת עם כלים של טיפול שפה שקלינאית התקשורת לומדת במהלך חייה אה לעזור לו לשלוף מילים ולהשתמש איתם בדיבור.
א:אוקיי. אז זה מעגל הלקות. על איזה מעגל נדבר עכשיו? אה נדבר עכשיו על מעגל ההשתתפות.
אוקיי. אה אז מעגל ההשתתפות, אם אני רגע מסתכלת עליו אז בעצם המעגל הזה אומר, אוקיי, יש לקות, השאלה מה האדם עושה עם הלקות הזאת כדי להשתתף.
אני רוצה לתת פה דוגמה שאני תמיד נותנת אותה גם לסטודנטים שלי בשיעור על שני אנשים, אוקיי? שני אנשים שהכרתי.
לאחת יש פגיעה בשליפת מילים, קשה לה לשלוף מילים, אבל יכולות ההבנה שלה יחסית טובה , מבחינת הבנת הנקרא שלה, היא יכולה לקרוא כותרות בעיתון והיא מסוגלת לכתוב משפטים.
בתוך הקליניקה אנחנו מצליחות לנהל שיחה על הרבה מאוד נושאים. אז זה נקרא לה נון.
וחש מטופל אחר שנקרא לו שין.
ולשין יש לו אפזיה שמוגדרת כאפזיה קשה, הוא לא מצליח להפיק בכלל מילים, הוא רק מפיק כמה צלילים ואולי שלום ותודה.ויכולת ההבנה שלו היא טובה ברמת משפטים, לא הרבה יותר מזה.
צבחינת יכולת הכתיבה שלו, הוא לא מסוגל לכתוב בכלל, לא בגלל היד המשותקת אלא בגלל שכל המערכת של האותיות התפרקה .
על פניו, אם אני אשאל את הסטודנטים שלי או אתכם, מי התפקד יותר טוב אממ בסביבה שלו אז די ברור ש נ. . אז התשובה היא לא נכונה.
ואני אסביר את זה בדוגמה אמיתית . נ. הייתה איתי בקבוצת תקשורת כשעבדתי עוד בבית לוינשטיין ובתוך הקבוצה ניהלנו שיחה ומישהי אמרה שהיא הלכה לסופר פארם וקנתה ריבת תות.
ואז נ אמרה, אני אין מצב בחיים שלי אני לא אכנס יותר לסופר.
החברות לקבוצה שאלו , למה? אז היא אמרה, מה, אם אני אפתח את הפה, אז הם יחשבו שאני מטומטמת. אז אני פשוט לא הולכת, או שאני אומרת לבת שלי מה להביא לי או ש או שאני לא הולכת.
ואילו הבחור השני- י קלינאית שעבדה איתו סיפרה שהוא לא הגיע לטיפול ובטיפול אחרין הוא הסביר לה, עם תנועות ידיים, שהוא הרגיש לא טוב, שהיה לו חום אבל אה שהוא עלה לאוטובוס ונסע לבית מרקחת בפתח תקווה וקנה שמה מד חום ואקמול וחזר הביתה.
איך הוא עשה את זה?
אה אז אנחנו לא יודעים בדיוק, אבל מה שהקלינאית הבינה שהוא עלה לאוטובוס ובזמנו אז היה כרטיסיות, אבל היום עם רב קו אפשר להסתדר אה והוא יודע איפה לרדת, הוא נכנס לבית מרקחת והוא הצביע על הראש והיא עשתה ג'סטה כזו, ג'סטה אחרת וחזר הביתה עם הדברים שהוא היה צריך.
אז תראו איזה פער מבחינת הרמה של הלקות לעומת הרמה של ההשתתפות.
זאת אומרת, ההשתתפות יכולה אה להיות מאוד מאוד מורכבת גם לאנשים שכביכול רק קשה להם לשלוף מילים.
אז אסור לנו להניח שום דבר אה מראש.
א: אני חושבת שזה משהו שנותן הרבה תקווה כי זה אומר שהדין לא הוכרע אם קיבלת אפזיה כזו או אחרת.
נכון.
א:זאת אומרת, אתה יכול להיות עם אפזיה מאוד קשה ועדיין מאוד להשתתף בדברים שאתה רוצה ומעוניין בהם.
ד:נכון. נכון.
ד:עם כלים נכונים ועם עבודה.
א:נכון.
ד: הכלים הם מאוד רחבים .
זאת אומרת, יש אנשים שלא יכולים לדבר ואז כדי לעזור להם ברמה של ההשתתפות, אם הם לא יכולים לדבר והם גם לא יכולים לכתוב אז אני אכין להם לוחות תקשורת, אם זה לוחות או פנקס, או לוחות באייפד, אפשר להיעזר בפלאפון שבו אני אשים להם או מילים כתובות או סמלים שדרכם הם יוכלו להסביר דברים שהם רוצים.
עכשיו, זה נשמע על פניו נורא פשוט, אבל זה מאוד מורכב לשכנע בן אדם שרוצה לדבר להשתמש באיזה פתק ולהראות עליו תמונות. זאת אומרת, התהליך השיקומי שצריך לעבור עם האדם ועם הסביבה שלו, שזה המעגל הבא שאני אדבר עליו, הוא מאוד ארוך כדי שהם יהיו מוכנים להשתתף בצורה אחרת, אבל זה המקום שלי להבין שמהרגע הראשון זו מטרה עיקרית. את לא שאלת אותי, אבל אני אענה על השאלה הזאתי, מתי עובדים על השתתפות? אז ברור שעל הלקות עובדים מ-Day One, אבל גם על השתתפות.
כי אם אתה נמצא בבית חולים ואתה רוצה להסביר לאחות שאתה רוצה ללכת לשירותים או אתה רוצה לסגור את האור או שאתה רוצה לשתות ויהיה לך כלי שתוכל להצביע שמה על תמונות או שהאחות תראה לך, אני אאפשר לו להשתתף בדברים הכי בסיסיים.
א: אה אז המעגל של ההשתתפות זה בעצם לאפשר לבן אדם אה ליצור לו כלים ולעבוד איתו על המוכנות להשתתף.
אז בואי נעבור למעגל הבא, לסביבה.
ד:מה זה סביבה? זה גם דבר ענקי.
כשאני אומרת סביבה אז זה קודם כל הבן זוג שלו, אחר כך הילדים שלו, הנכדים שלו, תתחשבו על כמו מעגלים אחד סביב השני.
אחר כך יש לנו את אנשי שירות, אחר כך יש לנו אה חברים, מטפלים, אנשי מקצועות הרפואה שהוא נתקל בהם ו והחברה כולה.
אני אתחיל דווקא מהחברה כולה.
אה ואני אתחיל בדוגמה שמאוד מסעירה אותי עד היום.
אה יצאנו יום אחד לסיור של חברי המרכז במוזיאון.
(זה אגב השתתפות).
אה ותוך כדי הסיור אחד מהחברים ראה מישהו שהוא מכיר, זה היה סופר מאוד חשוב והוא רץ אליו והתחיל לדבר איתו בהברות, אה ….
והבן אדם ראה, שמע אותו, הסתובב וברח.
עכשיו מה זה אומר? זה אומר של אף אחד בעולם או לפחות לאדם הזה אין מידע מה זו אפזיה ואם מישהו מדבר בכמה מילים כאלה בצורה לא ברורה אז המחשבה הראשונה היא שהבן אדם הזה הוא מפגר, הוא רוצה ממני משהו, הוא אידיוט, אני לא אהיה פוליטיקלי קורקט.
א: אז מה עושים?
איך מלמדים את הסביבה?
ד: אז יש הרבה מאוד דרכים, אבל הדרך הראשונה שבחרנו עם אותו חבר מרכז הכנו לו פתק שאומר, קוראים לי ככה וככה, יש לי אפזיה, לכן קשה לי לדבר ועוד כמה מילים.
ממש היה צריך לעבוד איתו על זה, לפני שאתה ניגש לאדם ובעצם אתה בא אליו עם דיבור לא ברור תסמן לו, תראה לו את הפתק. הוא יבין שזה מישהו אינטליגנטי שרוצה אולי ליצור איתו תקשורת אבל אין לו את המילים לזה וכבר זה יוצר אינטראקציה אחרת.
אז זה אותו דבר עם אדם מוכר, זה אותו דבר עם הנהג אוטובוס. זאת אומרת, זה לחנך את הסביבה, לתת לה לסביבה את המידע. אני מרגישה שלפעמים התגובה של הסביבה זה לא רק מהבהלה או מחוסרה ידע של מה זה, אלא גם מה אני עושה מול זה. מה עלי לעשות?
כן, ואז בפתק הזה לפעמים אנחנו רושמים גם : דבר אליי במשפטים קצרים, אני צריך סבלנות כדי לענות, כלומר כן לתת גם לצד השני כמה טיפים ראשוניים לאיך לדבר עם האדם, למשל תכתוב לי מילה או יש לי לוח תקשורת, אני משתמש בו.
צריך להתאים את הפתק והמידע לבן אדם ולסיטואציות שבהם הוא נמצא.
אממ עכשיו, אם אני הולכת למעגל הראשוני, זה מעגל של בני זוג או מעגל של הילדים. לנו כקלינאי תקשורת יש כלים, זה לא ניסים או מטלי זהב, אבל יש לנו כלים שהם כמו מין קביים, כמו שיש קביים להליכה, יש קביים לניהול שיח עם אדם עם אפזיה.
ואם אנחנו ניתן את הכלים האלה לבני המשפחה אז הם יוכלו להשתמש בהם בשיח עם האדם עצמו.
עכשיו, זה דברים מאוד מאוד פשוטים, הם הם לא בשמיים אבל צריך להגיד אותם.
צריך ללמד אותם, צריך ל לשבת עם הבן זוג ולבדוק מה הקשיים בתקשורת, מה הכשלים בתקשורת ומה מעצבן אותם, מה מעצבן את בן הזוג ולבחון ביחד איזה כלים מתוך הסל כלים שלנו יש להנגשת ההבנה של השפה, להנגשת ההפקה של השפה אה אפשר לתת ואני מניחה ש בטח אחד הפודקאסטים יוקדש לנושא הזה שאורלי את מתעסקת בו הרבה.
אני רוצה אולי לעבור מפה למעגל של הזהות.
אולי המעגל הכי מורכב לדבר עליו ונקדיש לו פרק שלם אבל זה באמת אה איך האדם תופס את עצמו כאדם עם אפזיה.
ופה הדוגמה שנתתי בהשתתפות קודם יכולה להראות שאותו אדם עם אפזיה קשה הוא מקבל את הלקות שלו כחלק מהחיים שלו היום ואיתה הוא מתהלך בעולם.
אוקיי
ואילו נ. אה מתביישת בלקות, לא רוצה שידעו שקשה לה, לא מספרת ונמנעת.
אז אחד הדברים היא באמת לא להתבייש ולשים את האפזיה על השולחן, לדבר עליה בכל שלב בהתאם למה שהבן אדם יכול.
אני חושבת שגם עצם ההכרה וההבנה ש שיש את המעגל הזה זה כבר גורם לנו כקלינאים לא להתייחס לאדם עם האפזיה רק כאדם רק עם אפזיה, כלומר לנסות למצוא את החלקים של האדם שבו שהוא שהם מעבר ליכולות השפתיות ואז גם אולי לנסות לעזור לו להעצים את היכולות שבזהות שלו שהם לא בהכרח קשורות לאופן שבו הוא מדבר.
אני חושבת שזה בדיוק לשים אור על זה שהאפזיה היא לא כל כולך היום.
אה וזה מבט אחר של איש טיפול.
יש את המקום של האפזיה, יש עוד מקומות איך אפשר אה עם האפזיה לחזור ל או למצוא לעצמי זהות כאדם עם אפזיה.
א:בעצם מתוך כל זה את החלטת להקים מרכז שנקרא מרכז אדלר לאפזיה בירושלים לפני 19 שנה, כמעט 20.
ד: לא להאמין, אני מזדקנת יחד עם המרכז.
א: ומשתבחת.
משתבחת. משתבחת, כן.
ובעצם איך הגישה הזאת, ה-LPAA שאת כל כך מאמינה בה אה איך היא נכנסת לחזון שלך של להקים מרכז כזה ואיך היא באה לידי ביטוי בעצם בפועל?
אז לדבר על מה הביא אותי להקים את המרכז, אז גם אפשר לדבר פרק שלם, או פעם אני אכתוב אולי ספר כמו שאת אומרת לי הרבה שנים.
אבל אממ אני חושבת שכל אחד שעובד במקצוע משם יש משהו שהוא משנה תודעה אצלו.
ואני חושבת שאני נפגשתי בטיפול קבוצתי לפני 20 שנה. עשיתי קבוצה לאנשים עם אפזיה והבנתי מה הכוח של הקבוצה ואיך בתוך מסגרת שאנשים עם אפזיה פוגשים עוד אנשים עם אפזיה קורים הרבה מאוד דברים שלא יקרו אם אני אשב לבד עם אדם עם אפזיה.
הגעתי לכל מיני מקומות בעולם שיש בהם מרכזים לאנשים עם אפזיה , מרכז אחד בלונדון- שהיה בו מטבח עם מלא מלא אנשים עם אפזיה שדיברו בלי מילים וצחקו ואחד הביא סנדוויצ'ים ואחד הכין מבין כוס קפה ו היה להם את העולם שלהם, את הקהילה שלהם … אני הסתכלתי על זה ואמרתי, וואו, כזה כזה צריך שיהיה בארץ.
והתגלגלתי דרך מכללת הדסה והחוג להפרעות בתקשורת להגיע למרכז אדלר לאפזיה בניו ג'רסי והיו שמה שני אנשים יקרים שהקימו את המרכז ואמרו לי, דפנה, מה את רוצה?
אמרתי, אני רוצה כזה. וזה קרה.
לפעמים חלומות מתגשמים כשרוצים משהו מאוד מאוד חזק ,ובאמת ההחזון היה להקים מסגרת של קהילה, מסגרת שאנשים עם אפזיה אה יוכלו להיות אחד עם השני ושקלינאי תקשורת יוכלו לעזור להם באמת למצוא דרכים להשתתף כשהמרכז או הקבוצות הם יהיו כמו גשר. אם הם רואים שהם מצליחים לדבר וליצור תקשורת בקבוצה של קבוצת השווים אז יש סיכוי שהם גם יכולים לעשות את זה בעוד מקומות . אני קוראת לזה הקסם של הקבוצה. אז ומשם התחלתי והיום אני יכולה לדבר על הקסם של הקהילה שהמרכז כבר פועל, אנחנו בשנה ה-19 שלו ,אנשים מגיעים והם באמת מרגישים תחושה של בית, שיש מקום פעם בשבוע שיש שם עוד אנשים עם אפזיה ועוד בני משפחה של אנשים עם אפזיה, וכולם ומדברים בגובה העיניים ,יש להם מקום ורואים אותם ואף אחד לא מתרגש מזה שיש להם אפזיה. כאילו זה שיש להם אפזיה, זה עוד חלק מהחיים שלהם.
זאת אומרת, החזון הוא באמת לאפשר השתתפות ולפעמים ההתחלה היא רק להיות במקום עם עוד אנשים כמוני.
כל אחד מאיתנו רוצה קבוצת השווים שלו ומחפש אותה ו אה זה עוד נושא לפרק שלם, הנושא של הבדידות של אנשים עם אפזיה בגלל הקושי לתפקד ולהשתתף הם מאוד בודדים. חברים לא יודעים לתקשר איתם, המשפחה לאט לאט מאבדת את החברים שלה והחזון של המרכז הוא באמת ליצור מקום שבו אני מדבר עם מישהו והוא מבין אותי, אני מדבר עם אדם עם אפזיה. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי יושבת בין שני אנשים עם אפזיה שאומרים מעט מאוד מילים ומנהלים שיח ביניהם ואני המטומטמת, אני לא מבינה.
א: אפשר להגיד, זאת אומרת, זה החזון, אוקיי?
ובני משפחה יושבים במרכז ומנהלים שיח ביחד והם מוצאים את ה
נוסעים אחר כך לטיולים בחו"ל ביחד עם עם שני אנשים עם אפזיה שיכולים לתקשר אחד עם השני אה ולהבין המון דברים שאנחנו לא מבינים.
אז אז בעצם החזון היה לייצר קהילה אה בתוך אקדמיה.
אני מאוד מאוד מאמינה ב יכולת של אקדמיה לשנות.
ומריגע שהגעתי ללמד בחוג להפרעות בתקשורת לקחתי את הגישה שלי, מותר לי, את הגישה שאני מאמינה בה ושמתי אותה במרכז, המשכתי ללמד את כל הגישות האחרות גם.
אה וגם אה וגם במרכז משולבים סטודנטים ומתנדבים ואנשים שלומדים את גישת ההשתתפות בחיים ומפיצים אותם בכל הארץ ו ו רגע, אני יוצרת אותך אולי חשוב, כי אני יכולה לדבר בלי הפסקה.
על זה. נהדר, זה מראה שזו התשוקה וזה המקום.
כן.
אממ אבל אני ככה באמת אה בשביל המאזינים שלא מכירים מה זה מרכז אדלר לאפזיה, את יכולה להגיד רגע את הפרטים היבשים של מי מגיע למרכז, מה זה המקום הזה?
אה, תודה. אה, אז המרכז פועל במסגרת החוג להפרעות בתקשורת במרכז האקדמי הבינתחומי בירושלים.
מה שהיה פעם מכללת הדסה, אז אני עוד מתבלבלת.
בעצם יש לנו בירושלים, ממש ליד רחוב הנביאים, מקום שלשמה מגיעים אנשים עם אפזיה ובני המשפחה שלהם פעמיים בשבוע, שלישי בבוקר, רביעי אחר הצהריים.
בזכות אה משפחת אדלר היקרה והמרכז האקדמי אז המקום מתפקד כעמותה, מה שמאפשר באמת לאנשים להיות איתנו שנים ויש אנשים ומשפחות שנמצאים במרכז כבר 17 שנים.
בעקבות המלחמה, קורונה ואחר כך המלחמה הקמנו גם מסגרת מאוד משמעותית בזום שבעצם יום בשבוע מ-9:00 עד אה עד 1:00 בימי שלישי יש לנו כמה וכמה קבוצות בזום.
אה ובעצם מה שעושים זה קודם כל עובדים אחד על אחד אה ובעצם עובדים על יצירת כלים שיעזרו לבן אדם להשתתף עם היכולות השפתיות הקיימות אה בכל שלב נתון.
עובדים הרבה מאוד בקבוצות, כשקצת נגעתי בקסם של הקבוצות קודם מבחינתי.
יש קבוצות שהדגש בהם הוא תקשורת ויש קבוצות שהדגש בהם הוא לפתח אה את המקום של האדם עם האפזיה מעבר לאפזיה שלו.
זאת אומרת להבין שהחיים שלי הם לא רק האפזיה.
יש עוד דברים שאני יכול לעשות
א: ויש לנו עוד דרכים אולי אולי להביע את עצמי.
ד:נכון, נכון, או להתבטא.
אז יש לנו קבוצת צילום וקבוצת אומנות וקבוצת מוזיקה ואנחנו אולי השנה נפתח להקה בעקבות בקשה של כמה חברים
א: וקבוצת תנועה. אה וקבוצת תנועה, נכון שאני ואת עושות, זה אני מאוד אוהבת.
אני רוצה להגיד עוד דבר, כי נגמר לנו הזמן גם פה באולפן וגם בפרק שאנחנו נותנים הרבה מקום לבני המשפחה.
אנחנו הם משתלבים בהדרכה פרטנית, הם משתלבים בקבוצות הדרכה.
אה יש לנו אפילו קבוצת ריקודי עם לבנות זוג שמגיעות, כי אנחנו מאמינים שהמרחב הקהילתי הזה הוא חשוב והוא תומך גם עבורם.
ואני חושבת שהמרכז הוא בעצם, אנחנו קוראים לו, ואני חושבת הרבה על כל מילה, מסגרת שיקומית קהילתית לאנשים עם אפזיה ובני המשפחה.
עכשיו המקום השיקומי הוא מאוד משמעותי.
אנחנו עובדים עם האנשים במהלך כל החיים על לשקם את יכולות השפה והתקשורת שלהם בצורה שהיא ממוקדת השתתפות, היא ממוקדת איך אני יכול לתקשר. ואנחנו עושים את זה על ידי כל דבר שיוכל לשקם את הלקות, הזהות, ההשתתפות והמעורבות הסביבתית של האדם.
א: טוב, אנחנו צריכות לסיים. אז איך נסכם?
ד: אני חושבת שאם מי שהקשיב יזכור שאנשים עם אפזיה יכולים להיות שותפים לתקשורת, יכולים להשתתף במגוון גדול של אינטראקציות חברתיות. שיש להם זכות להיות הרבה יותר מהאפזיה שלהם בחיים ושקלינאי התקשורת יכולים לעזור להם בזה במגוון מסגרות, פה דיברתי בעיקר על המרכז שאני מנהלת ואני מאוד מחוברת אליו, אבל יש עוד הרבה מסגרות בארץ שעובדות גם לפי גישת ההשתתפות בחיים שיש בהם קבוצות.
אז חפשו את מה שמתאים לכם.
א: אוקיי, תודה רבה, דפנה.
ד: תודה רבה, אורלי.
