במסגרת פרויקט הגמר שלהם, קבוצת סטודנטים מהחוג לתקשורת צילומית במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים, נסעו יחד עם נהג מירוצי הדראפט איתי שדה לצלם מרוץ באיטליה... אז מבלי לגלות לכם את כל ההפתעות רק נאמר שהיה בלאגן אטומי וטוויסט בעלילה ושווה לראות את הסרט עד הסוף, אז אם אתם רוצים ורוצות ללמוד צילום מסחרי והפקה, להשתתף בהאקתון מטורף, ללמוד צילום אופנה וצילום קולינרי כדאי לכם לבוא ללמוד אצלנו.
מסע הבייגלה | שירה חיה ונונו
מסע הבייגלה הוא סרטון אנימציה קצר ומרגש לילדים בגילאי 6–10, המשלב עולמות של דמיון, פנטזיה ובחירה עצמית. העלילה נפתחת כשילד שוכב בחדרו, קורא בספר, ופתאום – מתוך הדפים עולה מפת קסמים שמובילה אותו למסע מופלא ביריד דמיוני עשוי כולו מבייגלה.
במהלך המסע הילד עובר שערים מסתוריים, פוגש חידות, מקבל החלטות, ולומד על כוחה של הבחירה, על התמודדות עם פחד, ועל האומץ להמשיך קדימה במסלול אישי גם מול שפע של דרכים אפשריות. כל שלב במסע מחזק את תחושת הביטחון, הסקרנות והאמונה העצמית.
הפרויקט נבנה כולו באמצעות כלים טכנולוגיים מבוססי בינה מלאכותית – Midjourney, Runway ML, ChatGPT ואחרים. הפרויקט מדגים כיצד ניתן לרתום טכנולוגיה מתקדמת ליצירת תוכן רגשי, איכותי ושיווקי, גם ללא תקציב גדול. סגנונו החזותי שואב השראה מעולמות פיקסאר, עם עיצוב מוקפד, קריינות רכה ומוזיקה מרגשת.
מעבר לפן היצירתי, הסרט כולל הקדשה אישית ומכבדת לזכרו של סמ"ר דביר זכאי ז"ל, שנפל במלחמת חרבות ברזל, תוך שימוש בפונט שנבנה מכתב ידו. בכך הופך מסע הבייגלה לא רק לסרטון על חלום ודמיון – אלא גם לאקט של זיכרון, אנושיות ותקווה.
שיר ישראלי | ב;מקביל
ב;מקביל הוא פרויקט חדשני ופורץ דרך, המביא לראשונה את דמויותיהם של צעירים ישראלים בני דור ה-z ודור האלפא אל תוך העולם הווירטואלי של משחקי הווידאו – תוך שימוש בשפה עיצובית עדכנית, חזותית ותרבותית, המבוססת על מחקר עומק.
הפרויקט עוסק בדמויות סטריאוטיפיות מוכרות מתוך המרחב הציבורי הישראלי – ובהן "הערס", "הפרחה", "ההיפסטר התל־אביבי", "הפסטיבליסטית" ואחרות – אך בניגוד לתיוג השגור, הוא מבקש לחשוף את הרבדים האנושיים שמתחת לדימוי. כל דמות עוצבה לאחר עבודת חקר תרבותית, מגדרית וחזותית, שכללה עיון וניתוח טקסטים מכוננים בשיח הישראלי העכשווי ובשלושת העשורים האחרונים – כאלה שמשרטטים את גבולות השייכות, הפערים, והכמיהה הפרוגרסיבית להגדרה.
דרך עיצוב תלת־ממדי וטכניקות מתוך עולם הגיימינג, נוצרת חוויה אינטראקטיבית שבה המשתמש מוזמן לפגוש את הדמויות – לא כלוחם מולה, אלא כמי שנמצא לצידה. זו חוויה משחקית שמזמינה להשהות שיפוט, להעמיק מבט, ולבנות מחדש את הדרך בה אנחנו רואים את ה"אחר".
ב;מקביל הוא לא רק פרויקט עיצוב – אלא הצעה תרבותית, חברתית ורגשית לעצב מחדש את גבולות השיח והשייכות בישראל של עכשיו.
איתי דגן | Blind war
משחק המחשב האינטראקטיבי Blind War נולד מתוך חוויות טראומטיות של מלחמה, בהשראת מציאות ביטחונית עכשווית, אך תוך הימנעות מאזכור ישיר של לאום, מדינה או זהות צבאית. השחקן מגלם מפקד צעיר הלכוד בתוך קונפליקט מוסרי, רגשי וקרבי – ומתמודד עם דילמות קשות, זיכרונות מטלטלים, וספקות בנוגע לצידוק המלחמה.
המשחק מציע חוויית שוטטות מורכבת בסביבה המדמה בסיס צבאי, אזור לחימה וגלריה אינטראקטיבית. כל שלב חושף מראות, צלילים ודמויות שמובילים את השחקן לבחירות גורליות – להמשיך בלחימה, לעצור, להביע עמדה או להתבונן פנימה. הבחירות מעצבות את העלילה ומשפיעות על הדמויות והעולם שסביב.
המשחק כולל מפגשים עם דמויות כמו המפקד הישיר, שיחות פנימיות, מונולוגים, טקסטים אישיים ומכתבים, שמרכיבים מארג רגשי טעון. הסביבה הוויזואלית והצלילית מחזקת את תחושת אי-הוודאות והכאב, אך מציעה גם רגעים של תקווה, רפלקסיה ואפשרות לריפוי.
Blind War אינו משחק קרב שגרתי – אלא חוויה נרטיבית עוצמתית, רגשית ואקטואלית, המאפשרת לצופה/שחקן לבחון את עצמו מול שאלות של מוסר, חופש, שליחות ואחריות.
אריאל ליאני, הודיה משה | אנו ; קינצוגי
אנו ; קינצוגי הוא סרט תיעודי־אישי הנע בין תיעוד כואב לאמירה מחזקת, ויוצר חוויה חזותית־רגשית עוצמתית. הסרט לוקח אותנו אל עולמה הפנימי של אריאל – חיילת מילואים המתמודדת עם פוסט־טראומה צבאית, ומעביר לצופה את תחושת הקריעה בין זיכרונות מהשירות למציאות היומיומית.
באמצעות פסקול צורם, קטעי ארכיון, דימויים שגרתיים ורגעים אמורפיים, הסרט מטשטש את הגבולות בין פנים לחוץ – ומצליח לבטא את תחושת הסטרס, הדופק המואץ, ההצפה והחיפוש אחר שקט. לצידה של אריאל נמצאת הודיה – יוצרת הסרט השנייה וחברתה הקרובה – שבאמצעות עדשתה אנו נחשפים גם לעמותת "ארים ראשי", המספקת תמיכה לנשים המתמודדות עם פוסט־טראומה צבאית.
שם הסרט שואב השראה מאמנות היפנית "קינצוגי" – תיקון שברים בכלי קרמיקה באמצעות זהב. כך גם הסרט עצמו מציע פרשנות מרפאת: להפוך את השבר לכלי של כוח, שייכות ויופי. אנו ; קינצוגי אינו עוסק רק בטראומה, אלא ביכולת לצמוח מתוכה – דרך קהילה, הבנה, ויצירה משותפת.
