עידו רוזנטל היה ואינו- תערוכה

עידו רוזנטל, לוחם שלדג, נפל בהגנה על קיבוץ עלומים ב-7 באוקטובר. לצד היותו לוחם יחידה מובחרת הוא היה יוצר מיוחד, שילוב נדיר של אינטלקטואל בעל חשיבה מקורית ורגישות אנושית עמוקה, בוגר החוג לתקשורת צילומית במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים. כעת, שנה וחצי לאחר נפילתו, יחשפו בתערוכה שש סדרות צילום מתקופות שונות של חייו,מלימודיו ועד לפעילותו הצבאית והאזרחית, לצד שני סרטים תיעודיים שיצר. את עבודותיו הרבות אספו אלמנתו, נוגה פרידמן  ואחותו, צליל רוז תמיר ויחד עם יוסי גלנטי שאצר הפיקו את התערוכה המרגשת: עידו רוזנטל/היה ואינו שתפתח החודש בגלריה ע"ש יוסי נחמיאס במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים.

עידו רוזנטל / היה ואינו 
אוצר: יוסי גלנטי
אוצרות והפקה: צליל רוז תמיר

עידו רוזנטל, בוגר החוג לתקשורת צילומית, נפל בהגנה על קיבוץ עלומים ב-7 באוקטובר 2023. עידו היה יוצר מיוחד, שילוב נדיר של אינטלקטואל בעל חשיבה מקורית ורגישות אנושית עמוקה. התערוכה מציגה שש סדרות צילום מתקופות שונות של חייו, מלימודיו ועד לפעילותו הצבאית והאזרחית, לצד שני סרטים תיעודיים שיצר. 

עידו צילם את השוליים של החברה הישראלית. הדמויות בקצוות מרתקות ובעיקר מגדירות את המרכז האישי וזה הרחב יותר. בפרויקט הגמר שלו, מסע תענוגות לארץ הקודש, נדד עידו ברחבי הארץ ויצר מפגשים שעצרו לרגע את החיים, התמסרו למגע האנושי החולף כשהמצלמה נמצאת עדה לרגע ולאדם שהיו ואינם.

בסדרת הטיפוס, הפך עידו אנדרטאות ואתרי מורשת לזירות טיפוס מאתגרות, פעולה פרובוקטיבית שמערערת על סמלי כוח והיסטוריה, פורמת את כובד הזיכרון והמטען הסמנטי ופותחת פתח לקריאה מחודשת של המרחב הציבורי. היא ממירה אותם למתקן אימונים, פרקטי, טכני המייצר אתגר פיזי ורוחני, סמל ליכולת האנושית להעפיל מעל מגבלות וזיכרונות.

עידו צילם גם כלוחם, מפקד לצד חייליו, בזמנים של אחווה, עייפות ובדידות תוך שהוא ממקד עצמו בהתבוננות ולכידת רגעים אנושיים של רכות וחברות בתוך מסגרת המאופיינת במצבי קיצון פיזיים ומנטליים. עידו לא עמד מבחוץ והתבונן, הוא היה בפנים. כמפקד, הכיר את הלחץ, האחריות והבדידות שמגיעים עם התפקיד, אך בחר בכל זאת להפנות את המצלמה לא אל רגעי הגבורה, אלא אל המקומות שבהם נחשפת פגיעותו של האדם גם כשהוא במדים. מתוך קרבה זו, נולדו צילומים נדירים בז’אנר הצבאי, תיעוד אינטימי, אותנטי, שמרחיב את ההבנה של מהו חייל, מהי חברות, ומהי אחווה שנולדת לא מכוח הצו אלא מתוך הימים, הלילות, השיחות והשתיקות המשותפות.

לאחר סיום לימודיו, עבד עידו במשך תקופה כאיש ביטחון על כלי שיט אזרחיים. מרחב של התבוננות שקטה, של גילוי, של קשר. חיים בלב ים מייצרים קיום מיוחד, מרוחק, מבודד, אך גם מלא במפגשים בלתי צפויים בין אנשים מרקעים שונים, לאומים, שפות ותרבויות. עידו, שידע להתקרב אל מושאי הצילום שלו מתוך קשב אמיתי, מצא על הסיפון שותפים למסע ולמבט. הוא צילם את צוותי האונייה – מלחים, קצינים, טבחים, מכונאים – לא כפונקציות טכניות אלא כבני אדם של ממש: בעבודה, במנוחה, ברגעי שתיקה או בשיחה, בחלומות ובהרגלים הקטנים שמחזיקים את היומיום בלב המרחק.

ים המלח, בתור תופעה גיאוגרפית יוצאת דופן, ריתק את עידו והפך לאחת מזירות ההתבוננות העמוקות שלו. הוא זיהה בו לא רק נוף עוצר נשימה אלא גם סיפור של שינוי, התייבשות ואובדן. עידו התקרב לנוף הזה מתוך הבנה כי הצילום הוא לא רק תיעוד אלא גם שימור, עדות וניסיון לעורר תודעה. רגישותו מזכירה את דרכם של צלמי נוף אוצרות והפקה: צליל רוז תמיר קלאסיים, ובעיקר את פטר מרום, שתיעד את אגם החולה טרם ייבושו. כמו בספר האגם הגווע, גם עבודתו של עידו מהדהדת את הרגעים האחרונים של טבע הולך ונעלם, תיעוד שיש בו גם יופי, גם כאב, וגם תחושת דחיפות.

אחת הסדרות הרגישות שיצר עידו התגבשה בצומת הסואן של הגבעה הצרפתית בירושלים, שם תיעד קבוצת ילדים פלסטינים המנסים להתפרנס ממכירת חפיסות מסטיקים לעוברים ושבים. עידו בילה איתם ימים ולילות, לא רק כצלם, אלא כחבר. הוא האזין להם, חלק איתם רגעים של קושי ושמחה, ונכנס אל תוך עולמם המורכב בעדינות ובכבוד.

דרך עינו הרגישה והאנושית, נחשפים הילדים כישויות מלאות, לא רק כצלליות במרחב עירוני עוין, אלא כישויות חיות, פגיעות, תמימות וסקרניות. על רקע המולת התנועה והאדישות העירונית, עידו מצליח ללכוד רגעים של מבט, חיוך, משחק – שברי ילדות בסביבה קשה ונוקשה.

הסדרה מציעה לא רק תיעוד חברתי חשוב, אלא מבט עמוק על קשר אנושי שנוצר מתוך זמן, אמון ונכונות לראות באמת. הסרט התיעודי 4 ב- 10, ארבע חפיסות מסטיקים בעשרה שקלים, מרחיב את נקודת המבט מהסטילס אל התנועה והקול, ומעניק חוויה דוקומנטרית נוקבת ואינטימית. בסדרה זו ניכרת יכולתו יוצאת הדופן של עידו להיות נוכח – לא חודר, לא שופט, אלא מציע מבט שמכבד ומבין. זהו תיעוד נדיר של ילדות בשוליים, שמסרבת להישאר בלתי נראית.

בנוסף לסרטו 4 ב- 10, יוקרן גם הסרט יומן, עבודת וידיאו אינטימית הנחשפת כאן לראשונה. הסרט מורכב ממונטאז' של שוטים של חלונות דירות מגורים, מרפאות ומשרדים, תצפית אילמת על חיי היום יום של אנשים אנונימיים. כמעין מרגל בעל סבלנות אין קץ, ממתין הצלם לרגע שבו מושא מעקבו יופיע – לא מתוך רצון לחשיפה סנסציונית, אלא מתוך סקרנות עמוקה לקיום האנושי הפשוט. אין מדובר באישיות ציבורית או באירוע חריג אלא דווקא הרגעים השגרתיים, האפורים לכאורה, הם שמרתקים את עידו. באופן פרדוקסלי, בניגוד לעבודותיו המושתתות על קרבה ומגע אנושי ישיר, כאן הוא בוחר במבט מרוחק, מנוכר לכאורה, אך כזה שמבקש להבין, לא לשפוט. התוצאה היא מעין יומן חזותי של התבוננות שקטה ופיוטית, המהדהדת מציצנות מסוג אחר, לא לשם החטטנות, אלא מתוך רצון לראות וללמוד.

התערוכה הופקה באהבה רבה ע"י "הדפס אמנותי ירושלים"

הפתיחה, תתקיים ביום רביעי, 19.11, בשעה 12:00

הגלריה לצילום ע"ש יוסי נחמיאס, החוג לתקשורת צילומית, המרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים (לשעבר המכללה האקדמית הדסה ירושלים)

התערוכה פתוחה לקהל הרחב בימים א-ה 10:00-19:00

נעילה: 15.01.2026